אחרי טיסת לילה, הולכים לישון או….

אחרי טיסת לילה ארוכה, נחתתי באדיס סביב 8 בבוקר. באופן מפתיע ביקורת דרכונים הלכה מהר, ומצאתי את עצמי מבלה זמן ארוך הרבה יותר במסוע המזוודות – המזוודה שלי לא הגיע, וכבר הסירו את הטיסה מלוח הטיסות שהתמלאה בטיסות אחרות. ברגע שכבר חשבתי ללכת למחלקת אבידות, הגיע פתאום המזוודה שלי.
התחנה הבאה היתה התור לקניית כרטיס MIS מקומי. באתיופיה יש רק חברת טלפונים אחת וכל מי שרוצה להיות מחובר חייב לרכוש את כרטיס ה-MIS שלה. לקחתי כרטיס עם חבילת אינטרנט גדולה ב-01 שקל.
סיכמתי עם הנהגת של החברה שאחליף איתה כסף כי אם מחליפים כסף בערוצים רשמיים כמו בבנק או בדואר – מקבלים את השער הרישמי של 65 ביר. אבל אם מחליפים בשוק השחור, אפשר לקבל עד פי 2 (!) יותר ביר על אותו סכום כסף. מדובר בהבדל עצום. נהגת מונית אמרה לי מראש שהיא יכולה להחליף לי בשער של 08 ביר לדולר, אבל בשדה התעופה הלכתי לדוכן הראשון שראיתי – של חברת הסעות ושאלתי אותם אם הם יכולים להחליף כסף. הם בעצם מחליפים בשער השוק השחור. הבחור בדוכן רצה בתחילה לתת לי שער נמוך ממש. לאחר ויכוח קצר איתו, הוא הסכים לתת לי שער גבוה יותר של 28 ביר לדולר. כמו בסרט מותח, הוא העביר לי בזהירות ערימת שטרות גדולה מתחת למעיל ואני העברתי לו בחזרה דולרים.
בחוץ פגשתי את נהגת המונית שתיקח אותי למלון. חצינו את העיר מדרום מזרח לצפון מערב. באופן מפתיע, יחסית להודו – המקום הראשון שעלה לי בדמיון להשוואה, העיר נראתה נקייה למדי, מסודרת, כבישים טובים, מבנים חדשים למדי, הנהגים כמעט לא צופרים ואין הרבה זוהמה.
הנהגת החליפה לי 05$ בשער שקבענו מראש ולקחה חצי מהסכום על הנסיעה 😊 .
לקחתי מלון 5 כוכבים טוב ב-92$ ללילה, כמעט פי 8 זול יותר מהתקציב שהחברה מאפשרת.
אחרי התארגנות קצרה בחדר הלכתי להסתובב קצת מחוץ למלון– ראיתי דוכן שייקים ופירות ממש ממול ונכנסתי. הם מציעים הרבה שייקים של פירות – ואפשר גם לבקש שייק של 2 או 3 פירות והם יוצרים אותם בשכבות יפיפיות וצבעוניות. את השייקים נוהגים לאכול בכפית ולא שותים אותם. במקום היו הרבה פירות לבחור מהם – בננה, אננס, מנגו, פאפאיה, תפוח, אבוקדו, תפוז ועוד, והם נראים ממש טוב. אפשר גם לקנות את הפירות בכל הדוכנים האלה. אם רוצים לשתות – יש חדר פנימי מאחורי הדוכן, בדרך כלל אפלולי ומאובק למדי, ושם יושבים, בודדים או זוגות. במקומות האלה אפשר להזמין גם אוכל, לחם מתוק ואפשר גם לאכול את הפירות. שייק עולה סביב 4 שקל.
אחרי הסיבוב הקצר חזרתי למלון ללינה קצרה של שעתיים כי הייתי עייף מאוד. אחרי שהתעוררתי, הזמנתי מונית לפארק לאומי kraP ototnE בו נמצא הר שמשקיף על העיר. הפארק קרוב למדי למלון – רק רבע שעה נסיעה. נעזרתי באפליקציית הנסיעות המקומית של אתיופיה – EDIR – שהיתה מאוד נוחה – ונסיעה של רבע שעה להר עלתה 22 שקל.
הדרך עברה בין כפרים עם בתי בוץ, באיזורים מיוערים בעצי אורן, אקליפטוס ועוד. בראש ההר ממוקמת כנסייה חשובה מאוד לאתיופים (רוב האתיופים מאמינים עם זיקה חזקה לדת – הם אורתודוקסים והחלום הכי גדול שלהם לבקר בירושלים). בין הכנסייה לכניסה לפארק יש הרבה דוכני קפה, יין דבש, אוכל ומזכרות. ביקרתי בכנסייה ואחרי זה נכנסתי לפארק. הפארק מסודר, עם כמה כבישים, מסלולים להליכה ומסלולי אופניים. הלכתי בין עצי אקליפטוס, במזג האוויר היה ממש נעים – חמים ושימשי. למטה אפשר לראות את העיר הענקית נפרשת בעמק. רציתי לעשות מסלול קצר ואז ראיתי שביל קטן עולה ליער מהכביש הראשי. ידעתי שהשביל מוביל בערך חזרה לכביש הגישה עם הכפרים למעלה והתחלתי לטפס. באופן מפתיע, היה לי קשה מאוד – כנראה בגלל שאדיס נמצאת בגובה 0042 מטר והרגשתי שאין לי אוויר כלל, לעומת עליות דומות שאני עולה ללא מאמץ כלל. לוקח כמה ימים להתרגל ולהסדיר נשימה בגובה הזה. לאחר 02 דקות הגעתי לכביש והתחלתי ללכת על הכביש בין בתים וכפרים. כל האנשים שפגשתי היו נחמדים וחברותיים, כשכולם אומרים שלום ומחייכים. חשבתי ללכת חזרה עד לכניסה לעיר אבל אז הגיע ריקשה – מעיין מונית משותפת – ולקחה אותי ועוד כמה אנשים על הדרך עד לצומת הכניסה הראשית על הכביש הראשי בין אדיס אבבה לצפון אתיופיה. נדחסנו 6 אנשים בריקשה קטנה והנסיעה עלתה מעט מאוד. בצומת הגדולה, שבה עוברת כל התנועה מאדיס צפונה, היו כמה בתי קפה קטנים וארעיים, חנויות ודוכני אוכל. נכנסתי והתיישבתי בבית קפה אחד והזמנתי את המשקה הלאומי – קפה. האתיופים אוהבים מאוד קפה, המדינה מלאה בגידולים השיח, והם מקיימים טכס שלם לשתיית קפה. בתוך המקום ישבו כמה אנשים ואחד מהם סימן לי לשבת לידו. דיברנו קצת והסתכלנו על החיים עוברים מול העיניים שלנו בצומת. לאחר זמן קצר, הנערה שמכינה את הקפה הלכה להביא לו סמוסה (כיסון ממולא ומטוגן כמו בהודו, שבמקרה הזה היה צמחוני וטעים מאוד) ומכיוון שרציתי גם, ביקשתי אם היא יכולה להביא גם לי. היא הלכה להביא לי מדוכן אחר. לאחר מכן היא מזגה לי קפה – שהיה לו טעם של משקה עמוק שהרגיש בין קפה למוקה. באתיופיה ניתן לשתות קפה עם מלח, סוכר או חמאה. לאחר שסיימתי, הבחור שישב לידי התעקש לשלם עלי את הקפה והסמוסה. כל נסיון התנגדות לשלם עליו לא עזר, אז נתתי לו במתנה כסף ישראלי למזכרת והוא הודה לי.
צעדתי קצרות למחסום הצבאי בצומת על מנת לתפוס מיניבוס חזרה לעיר. בימים אלה קיימת מתיחות גדולה מאוד באתיופיה ברוב המחוזות בגלל מלחמת אזרחים וקיים סיכון לטייל מחוץ לאדיס אבבה. יש הרבה מחסומי צבא, והחיילים עוצרים כמעט כל מיניבוס, מורידים את הנוסעים ובודקים אותם. החייל במחסום סימן לי שאני יכול להיכנס למיניבוס שרק עצר באותו רגע, ואחרי שהתיישבתי ספרתי 02 איש שהצטופפנו במיניוואן אחד לא גדול. נסיעה של 01 דקות עלתה סביב 08 אגורות. ירדתי ליד המלון והתחלתי ללכת לכיוונו. ראיתי דוכן פירות ונכנסתי לחדר האחורי לשתות שייק מעולה של מנגו ובננה. כמה דקות אחרי שהגעתי, נכנס לחדר האפלולי הפנימי בחור והתחלנו לשוחח. הסתבר לי שהוא מנהל בית ספר ארתודוקסי של 0022(!) תלמידים, והוא ממש שמח לפגוש מישהו מישראל, הביע המון עניין בפרוייקט אליו הגעתי וביקש ממני לבוא להרצות בבית הספר לתלמידים הבוגרים שלו באחד הימים הבאים. קבענו להיות בקשר ולראות אם אפשר לעשות את זה עוד בזמן שהותי בעיר.
עליתי לחדר ונפלתי לישון, אחרי יום קצר אחד שהתברר כמלא בחוויות, אנשים לבביים, שייקים ומספרי טלפון חדשים. איזה כיף.