אחרי טיסת לילה, הולכים לישון או….

אחרי טיסת לילה ארוכה, נחתתי באדיס סביב 8 בבוקר. באופן מפתיע ביקורת דרכונים הלכה מהר, ומצאתי את עצמי מבלה זמן ארוך במסוע המזוודות – המזוודה שלי לא הגיע, וכבר הסירו את הטיסה בא הגעתי מלוח הטיסות שהתמלאה בטיסות אחרות. ברגע שחשבתי ללכת למחלקת אבידות, הגיע פתאום המזוודה שלי.
התחנה הבאה היתה התור לקניית כרטיס SIM מקומי (כי באתיופיה יש רק חברת טלפונים אחת וכולם חייבים לרכוש את כרטיס ה-SIM שלה). לקחתי כרטיס עם חבילה גדולה ב-10 שקל.
סיכמתי עם הנהגת של החברה שאחליף איתה כסף כי אם מחליפים כסף בערוצים רשמיים כמו בבנק או בדואר – מקבלים את השער הרישמי של 56 ביר. אבל אם מחליפים בשוק השחור, אפשר לקבל עד פי 2 (!) יותר ביר על אותו סכום כסף. זה הבדל עצום. נהגת מונית אמרה לי מראש שהיא יכולה להחליף לי בשער של 80 ביר לדולר, אבל בשדה התעופה הלכתי לדוכן הראשון שראיתי – של חברת הסעות ושאלתי אותם אם הם יכולים להחליף כסף. הם בעצם מחליפים בשער השוק השחור. הבחור בדוכן רצה בתחילה לתת לי שער נמוך ממש. לאחר ויכוח קצר איתו, הוא הסכים לתת לי שער של 82 ביר לדולר. הוא העביר לי בזהירות ערימת שטרות גדולה מתחת למעיל ואני העברתי לו בחזרה דולרים.
אחרי זה פגשתי בחוץ את נהגת המונית שתיקח אותי למלון. חצינו את העיר מדרום מזרח לצפון מערב. באופן מפתיע, יחסית להודו – המקום הראשון שעלה לי כהשוואה, העיר נראתה נקייה למדי, מסודרת, כבישים טובים, מבנים חדשים למדי, הנהגים כמעט לא צופרים, אין הרבה זוהמה. הם גם עונים לעניין ולא כל שאלה נענית ב-'כן כן' כמו הודו.
הנהגת החליפה לי 50$ בשער טוב ולקחה חצי מהסכום על הנסיעה 😊 .
לקחתי מלון 5 כוכבים טוב ב-29$ ללילה, שזה כמעט פי 8 זול יותר מהתקציב שהחברה מאפשרת.
אחרי התארגנות קצרה בחדר הלכתי להסתובב קצת מחוץ למלון– יש דוכן שייקים ופירות ממש ממול. הם מציעים הרבה שייקים של פירות – ואפשר לבקש שייק של 2 או 3 פירות והם יוצרים אותם בשכבות יפיפיות וצבעוניות. את השייקים אוכלים פה בכפית ולא שותים אותם. יש הרבה פירות לבחור מהם – בננה, אננס, מנגו, פאפאיה, תפוח, אבוקדו, תפוז ועוד והם נראים ממש טוב. אפשר גם לקנות את הפירות בכל הדוכנים האלה. אם רוצים לשתות – יש חדר פנימי מאחורי הדוכן, בדרך כלל אפלולי למדי, ושם יושבים, בודדים או זוגות. במקומות האלה יש גם אוכל, לחם מתוק ואפשר גם לאכול את הפירות. שייק עולה סביב 4 שקל.
אחרי הסיבוב הקצר הלכתי למלון ללינה קצרה של שעתיים כי הייתי עייף מאוד. אחרי שהתעוררתי, הזמנתי מונית לפארק לאומי ENTOTO PARK – בו נמצא הר שמשקיף על העיר. הפארק קרוב למדי למלון – רק רבע שעה נסיעה. נעזרתי באפליקציית הנסיעות המקומית של אתיופיה – RIDE – ממש נוח – ונסיעה של רבע שעה להר עלתה 22 שקל.
הדרך עברה בין כפרים עם בתי בוץ ובלוקים, באיזורים מיוערים בעצי אורן, אקליפטוס ועוד. בראש ההר יש כנסייה חשובה מאוד לאתיופים (רוב האתיופים עם זיקה חזקה לדת – הם אורתודוקסים והחלום הכי גדול שלהם לבקר בירושלים וישראל). בין הכנסייה לכניסה לפארק יש הרבה דוכני קפה, יין דבש, אוכל ומזכרות. ביקרתי בכנסייה ואחרי זה נכנסתי לפארק. הפארק מסודר, עם כמה כבישים, מסלולים להליכה ומסלולי אופניים. הלכתי בין עצי אקליפטוס, ומזג האוויר היה ממש נעים – חמים ושימשי. למטה אפשר לראות את אדיס נפרשת בעמק. רציתי לעשות מסלול קצר ואז ראיתי שביל קטן עולה ליער מהכביש הראשי. ידעתי שהשביל מוביל בערך חזרה לכביש הגישה עם הכפרים למעלה והתחלתי לטפס. היה קשה מאוד – כנראה בגלל שאדיס היא בגובה 2400 מטר והרגשתי שאין לי אוויר כלל, לעומת עליות דומות שאני עולה ללא מחשבה כלל. לוקח כמה ימים להתרגל ולהסדיר נשימה בגובה הזה. אחרי 20 דקות הגעתי לכביש והתחלתי ללכת על הכביש בין בתים וכפרים. כל האנשים שפגשתי היו נחמדים מאוד וכולם אומרים שלום ומחייכים. חשבתי ללכת חזרה עד לכניסה לעיר אבל אז הגיע ריקשה – מעיין מונית – ולקח אותי ועוד כמה אנשים על הדרך עד לצומת הכניסה הראשית על הכביש הראשי בין אדיס אבבה לצפון אתיופיה. נדחסנו 6 אנשים ברישקה קטנה והנסיעה עלתה כמעט בחינם. בצומת הגדולה, שבה עוברת כל התנועה מאדיס צפונה, היו כמה בתי קפה קטנים וארעיים, חנויות ודוכני אוכל. נכנסתי והתיישבתי בבית קפה אחד והזמנתי את המשקה הלאומי – קפה. האתיופים אוהבים מאוד קפה, מגדלים אותו הרבה, וקיים טכס שלם לשתיית של קפה. בתוך המקום ישבו כמה אנשים ואחד מהם סימן לי לשבת לידו. דיברנו קצת והסתכלנו על החיים עוברים מול העיניים שלנו בצומת. ואז הנערה שמכינה את הקפה הלכה להביא לו סמוסה (עיסון ממולא ומטוגן כמו בהודו, שבמקרה הזה היה צמחוני. מעולה) אז ביקשתי אם היא יכולה להביא גם לי. היא הלכה להביא לי מדוכן אחר. אחרי זה היא מזגה לי קפה – שיש לו טעם עמוק של משקה בין קפה למוקה. הם שותים קפה עם מלח, סוכר או חמאה. אחרי שסיימתי, הבחור שישב לידי התעקש לשלם עלי את הקפה והסמוסה. ניסיתי להתנגד ולשלם עליו אבל שום דבר לא עזר. אז נתתי לו במתנה כסף ישראלי למזכרת והוא הודה לי.
הלכתי למחסום הצבאי בצומת לתפוס מיניבוס חזרה לעיר. קיימת עכשיו מתיחות גדולה מאוד באתיופיה ברוב המחוזות בגלל מלחמת אזרחים וקיים סיכון לטייל מחוץ לאדיס אבבה. יש הרבה מחסומי צבא, והם עוצרים כמעט כל מיניבוס, מורידים את הנוסעים ובודקים אותם. החייל במחסום סימן לי שאני יכול להיכנס למיניבוס שרק עצר באותו רגע, ואחרי שהתיישבתי ספרתי 20 איש שהצטופפנו במיניוואן אחד. נסיעה של 10 דקות עלתה משהו כמו 80 אגורות. ירדתי ליד המלון והתחלתי ללכת לכיוונו. ראיתי דוכן פירות ונכנסתי לחדר האחורי לשתות שייק מעולה של מנגו ובננה. כמה דרות אחרי שהגעתי, נכנס בחור והתחלנו לשוחח. הוא מנהל בית ספר ארתודוקסי של 2200 (!) תלמידים, והוא ממש שמח לפגוש מישהו מישראל, הביע המון עניין בפרוייקט אליו הגעתי וביקש ממני לבוא להרצות בבית הספר לתלמידים הבוגרים שלו באחד הימים הבאים. קבענו להיות בקשר השבוע ולראות אם אפשר לעשות את זה באחד הימים.
עליתי לחדר ונפלתי לישון, אחרי יום קצר אחד וכל כך מלא בחוויות, אנשים לבביים, שייקים ומספרי טלפון חדשים. איזה כיף.