מעבר לתוכניות: שיעור לא מתוכנן באמון והישרדות בהרים בטורקיה

למחרת יצאתי לטיול באגם קטן בהרים עליו קראתי על מנת לראות משהו קצת שונה.
המיניבוס שלקחתי הוריד אותי על הכביש הראשי ליד הפנייה המובילה לדרך צרה שמטפסת במעלה ההרים לכמה כפרים ומובילה גם לאותו אגם.
הספקתי ללכת פחות מ-001 מטר עד שרכב מיושן עם אבא ובן עצר לידי בלי שאפילו סימנתי ונכנסתי אליו. היה לי ברור שכל רכב שיעצור לי יעזור לי לקצר את המרחק כי הדרך היא היחידה באיזור. לאחר כמה קילומטרים של נסיעה הם הגיעו לביתם ואמרו לי להמשיך ברגל לאותו האגם כי המרחק כבר לא גדול.
נהנתי מההליכה כי זה היה יום שימשי נעים מאוד של חודש מאי, מסביב שדות חקלאיים לרוב, הרבה שקט ונוף של העמק הגדול שנפרש למטה. לפעמים אני אפילו מעדיף ללכת ברגל כשזה בטבע וביום נעים ושימשי כדי להרגיש אותו בעיניים, ברגליים, באוזניים ובתחושה, וככה דמיינתי שיהיה עד שאגיע לכפר שנמצא צמוד לאגם. בכל זאת- לא סרבתי כשהגיע חקלאי על טרקטור וסימן לי לעלות איתו. היה לי ברור שאעלה, והושטתי את ידי לעלות על המושב שאחריו ו…..בום !
סופה עצומה הכתה בי בשנייה אחת.

מכירים את ההרגשה שהמוח כבר יודע שעוד פחות משנייה הולך להגיע אסון גדול ועדיין הגוף לא מעכל אותו למרות שאתה יודע שהוא הולך להגיע ?
זה בדיוק מה שקרה. את אותה חמי שנייה אזכור לשנים, אולי לכל החיים.
אני לא מנוסה בנסיעות על טרקטור, בעצם רק ביום הקודם יצא לי לנסוע בו בפעם הראשונה. מסתבר שזה היה טרקטור מיושן בו ממוקם האגזוז ליד הנהג ואותו בדיוק אחזתי בחוזקה ביד שמאל כדי להרים את עצמי למושב.
ההבנה שאסון קרה היתה מיידית ממש, וקפצתי חזרה לקרקע בבהלה גדולה. הנהג שהבין את האסון במהירות מלמל מילים בטורקית ופניו הראו שהוא גם שותף ברגע הקשה. הכאב, ממתכת בטמפרטורה של 300 מעלות, הבליח במהירות, העור נקרע ונחשף בצבעים ורודים ואדומים. במהירות נתתי לו את בקבוק המים שהיה לי לשפוף על היד שלי. ההקלה היתה מיידית וממכרת ולא רציתי שתסתיים. בהחלטה לא לוגית או הגיונית לאותו הרגע, בעקבות ההקלה הזמנית בכאב, החלטתי לעלות לטרקטור ולהמשיך איתו לאגם כי בשביל זה באתי עד לכאן. עוד לא הבנתי לגמרי את המשמעות של מה שקרה ומה זה אומר.
תוך 2-3 דקות הגענו לכפר והוא, שהמשיך לאחד השדות באיזור, סימן לי בידו את הכיוון ללכת אליו על מנת להגיע לאגם. ההליכה היתה קצרה והגעתי במהירות אבל היד שלי זעקה מכאב בלתי פוסק ורק מים שנמצא בברז בחוץ או בחצר בית שביקשתי ממשפחה להשתמש בו, עזרו לי להפחית את הכאב. את האגם אני לא ממש זוכר אבל זכרון הכאב נשאר לי חזק עד היום.
לא יכולתי לשאת יותר את הקושי שבער בעוצמה והחלטתי לחזור חזרה לעיר ולחפש עזרה רפואית. בדרך ראיתי משפחה יושבת בחצר ביתם בגינה הרחבה והירוקה. נכנסתי ועם מעט מאוד מילים הצלחתי להסביר להם את מה שקרה. לא היה צורך בהרבה הסברים – הם ראו במו עיניהם מה שקרה.
במהירות הם הורו לי לשבת, הביאו מים וקפה, וגם קרח יבש לקרר את האיזור הבוער ומשחה לאילחוש הכאב.
רק אז – כשמישהו ראה, הבין את הכאב האדיר שחוויתי ועזר לי באחד הרגעים הכי קשים של חיי, הרגשתי שאני יכול לעצור לרגע ולנשום אט אט. לא האמנתי שזה קרה לי. דמעות התחילו לזלוג על לחיי מההבנה שאני כבר בידיים יותר טובות ויש מי שיעזור לי. כשהסתכלתי עליהם, גם את זה הם הבינו בחיוך.
תוך דקות הם קראו לאבא, שהורה לי להיכנס למכונית חבוטה וישנה על מנת להוריד אותו מטה לכביש הראשי ומשם אוכל לתפוס אוטובוס לעיר.
הוא התעקש שלא לקחת שום כסף למרות ההתעקשות שלי ונפרדתי ממנו בתודה, עם מזכרת קרירה של פלסטיק הקרח שעזר לי מאוד לקרר את היד ולהפחית את הכאב.
תוך דקה הגיע מיניבוס עליו עליתי מייד. ממש לקראת הגעתו של המיניבוס לתחנה המרכזית של Denizli, ראיתי לשמחתי בית חולים ציבורי. נשמתי לרווחה בהקלה גדולה וחציתי את הכביש הראשי להיכנס אליו.
אחרי תור קצר הפקידה שראתה אותי ואת היד, מייד פלטה ‘אתה צריך חדר מיון, בוא, אקח אותך לשם’. עברנו יחד במהירות מספר מסדרונות ומדרגות והגענו לחדר המיון. ‘תעמוד פה’, היא אמרה לי ‘לרישום ואז לטיפול’.
חיכיתי אחרי 2-3 חולים שעמדו בתור אבל האחות שראתה את הסבל הגדול שלי כשאני מנפנף במהירות בידי על מנת לזכות במשב רוח קריר, אמרה לי ‘בוא נטפל בך קודם, את תרגיש טוב, ונשאיר את הרישום לאחר מכן’. חשתי הקלה עצומה.
‘יהיה בסדר, ממש תוך כמה דקות תרגיש טוב יותר’ היא אמרה ואני לא האמנתי. היא לקחה אותי לחדר צדדי, שם ישבתי על המיטה כשהיא ערבבה כמה משחות מסוגים שונים ואז מרחה את התערובת על היד שלי.
במהירות חשתי הקלה עצומה. כמעט כל הכאב הוקל. יכולתי להתחיל לנשום עמוק שוב. יכולתי פתאום לחשוב מחשבות אחרות ולא רק על הכאב והחשש ממנו. יכולתי להתחיל להירגע ולהבין מה קורה איתי וסביבי.
יכולתי לראות תקווה.
‘אני מקווה שאתה מרגיש טוב יותר. אתה צריך כל יום לחבוש את היד מחדש, וחשוב שלא תרטיב אותה. תרגיש טוב’, אמרה לי האחות, כשהרגשתי שאני כבר בידיים טובות.
סדרתי את ענייני הרישום והכספים, לקחתי את כל התרופות מבית המרקחת הקרוב וחזרתי לחדר שפתאום נראה לי כל כך מזמין ורגוע לבלות בו את כל היום, ופרשתי לנוח.
רק אז הבנתי – שגם אם יש לי מטרות בחיים, שאני מכוון להשיג, חשוב לעצור לרגע לראות את עצמי בתוך הרגע ולהבין שלראות את עצמי ולהקשיב לעצמי זה חשוב יותר מאשר לראות עוד אגם נוסף בהרים, אפילו המרהיב והיפה שראיתי בחיי.
ועוד הבנתי שאם יש צורך בעזרה – לא משנה איפה אהיה בעולם – במקומות מרוחקים, בהרים, במדבר, או בעיר זרה – יהיה מי שידאג לי – אם רק אבקש.
אלה דברים שילכו איתי כל החיים.