אפשר להינות גם כשבחוץ קר כל כך ?
טיול לצפון יוון ודרום אלבניה – פרק 2
בסופה של אותה דרך שאם היתה ממשיכה רק עוד קצת, היתה עוברת לאלבניה, ניצב בדממה כפר דייגים קטן על חוף האגם, דומם עוד יותר, כשרק כמה סירות דייגים קטנות, מזח בודד, כמה ציפורי מים, צמחי מים ובעיקר מים שקטים. מסביב פרות משוטטות אכלו עשב ירוק, בשלווה שאולי דומה רק לנינוחות בה מתנהלים התושבים בכפר. סיירתי קצת בין בתי הכפר ואפשר היה לספור את האנשים בכפר באצבעות יד אחת או שתיים, בתים חלקם ישנים מאוד, כמה חנויות, שלושה בתי קפה ושתי טברנות. נראה שבאותו הזמן היו יותר מבקרים מתושבים. השלווה היתה כל כך נעימה, השקט נהדר ולמרות מזג האוויר הסגרירי שהשווה לאגם מראה דרמטי, ההרגשה היתה שאני רוצה להישאר פה עוד יותר זמן מהמתוכנן.
היוונים גאים בשעועית הלבנה הענקית שגדלה בצפון מערב יוון וכשראיתי במסעדה אליה נכנסתי מנה של שעועית ענקית ברוטב עגבניות, כמובן שהזמנתי. הטעם העמוק והמעושן לא אכזב ואין ספק שהכפר השאיר טעם של עוד, אבל מכיוון השעה היתה כבר אחר הצהריים בואכה ערב, ותיכננתי עוד לחצות את הגבול לאלבניה ולהגיע עד לעיר Korçë ורציתי לבקר בעוד כפר, החלטתי להמשיך הלאה.
נסיעה קצרה של רבע שעה הובילה למקום נוסף, מיוחד ממש – מעברו השני של רכס הגבעות, ניצב חוף שקט שלצידו מגרש חנייה קטן, עם מספר מכוניות מועט. גשר הולכי רגל צר מוביל בהליכה של 10 דקות לאי קטנטן – Agios Achillios. בעבר ניתן היה להגיע לאי רק בסירות קטנות ולאחר הקמת הגשר כבר ניתן להגיע רגלית למקום. ההליכה לאורך מגוןן ציפורי מים מביאה לאי קטנטן, שמזכיר כפר בהודו או בהרי הקווקז בגרוזיה – אין אנשים כמעט כלל, מספר קטן של בתים ישנים מטים ליפול, טברנה אחת סגורה – אולי כי חורף עכשיו, שיירים של כנסייה, גבעה נמוכה עם פרות שאוכלות עשב ונופים נהדרים להרים המושלגים המקיפים את האגם. הנופים מסביב של שמיים-הרים-צמחייה הן דרמטיים ונחרטים בזכרון.
הצבעים האפורים לקראת שקיעה מתקדרים, והכביש לכיוון אלבניה נפרד מהאגם הגדול, וחוזרים חזרה ליערות, להרים ולנחלים, בכבישים ריקים ממכוניות.
מעבר גבול בדרך כלל הוא נקודה מלאת תנועה, רכבים, אנשים, המולה. אבל פה, הטלפון מראה שהפנייה למעבר הגבול היא עוד 2.1 ק’מ ועדיין אין נפש חיה על הכביש החשוך וזה מפתיע.
חציתי את הגבול בזריזות. הדרך החשוכה ממעבר הגבול לעיר Korçë היתה קצרה ולא ניתן היה לראות הרבה מלבד מעט שלטי תנועה, כפרי מעט מוארים לאורך הדרך, חנויות ותחנות דלק. כשהגעתי לעיר, בניינים ישנים וקצת מפוררים שבתחתיתם חנויות שהיו סגורות רובן באותה השעה, ורחובות שקטים, העלו לי זכרונות מביקורים בשנים קודמות באלבניה.
הקור שבחוץ הכניס את האנשים לבתים וברחוב האפלולי השקט, בלי נפש חיה, מצאתי את המלון הקטן. שכנה אחת מבוגרת בדיוק יצאה החוצה מביתה, ראתה אותי מחפש לרגע את המבנה והבינה שאני עוד תייר שמגיע למקום, הראתה לי את דלת הכניסה ופתחה לי אותה. טיפסתי במעלה המדרגות לחדר והנחתי את בתיק הקטן שהכיל בעיקר בגדים חמימים.
יצאתי החוצה להסתובב קצת. עובד בית מלון קרוב הראה לי איך להגיע לרחוב הראשי וטוב היה לראות שם, כמו באלבניה שתמיד הכרתי בכל פעם שהגעתי למדינה, שלמרות מזג האוויר הקר, היו אנשים רבים ברחובות, וכמו תמיד באלבניה – הם מילאו את בתי הקפה. אחרי החלפת כספים מהירה מצאתי מקום לשתות משהו חם ופרשתי חזרה לישון אחרי יום ארוך מלא בחוויות.
למחרת קמתי וחלון החדר כבר אפשר היה להרגיש את הקור שבחוץ לעומת החמימות שבחדר – אנשים הלכו ברחוב הקטן לבושים היטב – מעילים, צעיפים, כפפות, וכך גם אני התלבשתי בהתאם לקראת יציאה לטיול באחד ההרים מסביב. כשמטיילים כמה שעות בהרים רצוי במזג אוויר חורפי רצוי להתלבש טוב.
התלבטתי בין 2 מסלולי טיול מעגליים בהרים הסובבים את העיר שבה ביקרתי לאחרונה לפני 7 או 8 שנים: מסלול אחד מתחיל מכפר גבוה בהרים, ואורכו סביב 15 ק’מ ומסלול שני מתחיל מכפר ליד העיר שניצב למרגלות ההרים, עולה למעלה במעלה ההר עד לצלב שניצב צופה על כל העמק וחוזר חזרה מהעמק הבא.
נסעתי לכפר הראשון, בדרך שהתרוקנה מרכבים כבר ביציאה מהעיר. הדרך טיפסה במעלה ההרים ומזג האוויר הקר שנמשך כבר כמה ימים בצירוף לשמיים קודרים ומעוננים, התחילו להראות סימנים לבנים של שלג בצידי הדרכים. ככל שהדרך טיסה גבוה יותר, השלג הצטבר ונערם גבוה יותר, עד למצב שהבנתי שזה לא יהיה אפשר לטייל בשלג, מה גם שבמקביל התחיל לרדת שלג שהפך את כל המצב לקשה עוד יותר, ומסוכן להמשיך ולנסוע ברכב כשהשלג מתחיל להצטבר גם על הכביש.
מסביב כל העצים התחילו להיצבע בלבן בוהק והמראה בגוונים של לבן של שלג, ירוק של עצים ואפור של שמיים חורפיים הפך דרמטי יותר ויותר.
שלג נערם גבוה יותר ככל שהדרך התקדמה לגובה והבנתי שאם אני רוצה לטייל בשלג, בקור, בעננות, בראות לקויה ובצעדים כבדים של התקדמות איטית – אני יכול להמשיך אבל זה היה רגע של הבנה שאולי לא תמיד אני צריך להתחברות עם עצמי, לא תמיד אני צריך לקבוע לעצמי שיאים חדשים, לא תמיד אני צריך לשים לעצמי רף ציפיות כל כך גבוה שלפעמים יכול להוות סיכון בשבילי או בשביל אחרים. הרבה פעמים בחיים, כשהצבתי מטרה – החלטתי שאני משיג אותה. אבל כשהמציאות מביאה מצבים קשים ומאתגרים, ולא באמת חייבים להתחרות עם עצמי על הגעה ליעד – אני יכול לעצור ולחשוב רגע ‘האם זה באמת חובה להשיג את מה שתיכננתי או שיש אלטרנטיבה ?’
במקרה הזה בהחלט היתה אחת כזאת. לפני שסובבתי את הרכב לרדת חזרה ולהמשיך למסלול השני שהתחיל בגובה הרבה יותר נמוך ובאיזור לא מושלג, יצאתי לרגע מהרכב לנשום את האוויר הקפוא והנקי, לספוג את המראות של השמיכה הלבנה הענקית שמכסה את כל רכסי הגבעות שמסביב, הסלעים והיערות, ולהרגיש לרגע את הקור שאני הולך לצעוד בו היום כי לחוש חלק מהטבע זה גם להרגיש את מזג האוויר ולהתמודד עם האתגרים שהוא מביא.
.
/