על הדרך: מה קורה כשעוצרים את הרכב ויוצאים החוצה ?
טיול לצפון יוון ודרום אלבניה – פרק 1
אחרי שעצרתי את הרכב ליד מפרץ קטן בכביש וירדתי למטה,למרות שהיה קר וטיפות גשם זלגו מהשמיים, גיליתי להפתעתי נהר זורם, כשמסביב היער מלא בעצים שכולם היה עירומים לחלוטין. השמיים הקודרים הציגו רק גוונים כהים של אפור והרחש היחיד שאפשר היה לשמוע הוא של המים הזורמים ושל טפטוף טיפות הגשם, כשמולי עומד גשר עותומאני מחבר בין שני צדדי העמק. לא היה אף אחד במקום הקסום הזה ושם למטה הבנתי כמה אני אוהב לטייל כשמסביב החורף עוטף את הכל. בעונה בה העצים עירומים לחלוטין, השקט שולט, הקור מכתיב לנו את הרצונות, מצב הרוח הפנימי והעיסוקים בזמן הפנוי – אני אוהב מאוד לטייל. בזמן הזה הטבע במצב נקי יותר, בכל מקום יש פחות אנשים, אם בכלל, ואחרי מאמץ של הליכה או פעילות אחרת – אתה מרגיש שהחמימות והאדים של כוס התה או הקפה הגיעו בדיוק בזמן. בניגוד לקיץ, יש בחורף הרגשה שונה לגמרי כשאני בטבע – ולא רק ההרגשה שונה – אלא הכל מסביב גם שונה – הצבעים, המים, מזג אוויר, הבוץ שדבק בנעליים, העצים והצמחים.
החורף סוגר את האנשים והדרכים לכיוון צפון מערב יוון ואגם prespa נותרו פנויות ממכוניות. עוד עיקול, עוד נחל או נהר תחת גשר עתיק והנה הגעתי לכפר שבמבט ראשון נראה כמו עוד כפר ליד הכביש אבל משהו נראה קצת מוזר. אחרי שעצרתי את הרכב ליד אחד הבתים כבר אפשר היה להבין מה מרגיש שונה פה – כל הכפר נטוש, והבתים העתיקים נותרו עומדים על תילם אם כי כל בית היה פצוע או פגוע בצורה אחרת, כאילו מחלה קשה פשטה בין הבתים ופגעה בכל החיים, בכל בית בצורה קצת שונה – בבית אחד הקומה השנייה עמדה הרוסה, בבית שני המחסן התפורר לגמרי ובבית שלישי הקירות כבר היו במצב סופני וכך בית אחר בית, בכל הכפר. אחרי סיבוב קצר ובעיקר אחרי ששמעתי נביחות כלבים רחוקים, הגיע הזמן להמשיך הלאה.
(הכפר sorvaG – עוד מידע פה :
https://www.travel.gr/en/experiences-ee/unknown-greece/the-wildly-beautiful-kastoria-village-of-gavros/)
המשכתי לכיוון מערב בין יערות, כפרים קטנים ונחלים. מדי פעם השמש בצבה החוצה והצבעים השתנו, ירוק הפך לקשת של גוונים וככה גם צבעים אחרים. לאחר אחד הסיבובים התגלה מראה מרהיב -אגם Prespa הקטן הופיע פתאום, בצילם של הרים גבוהים שמקיפים אותו, ראשו של כל אחד מהם מכוסה שלג כיאה לתחילת פברואר.
תמיד חלמתי לבקר באגם apserP הגדול – אחרי שקראתי כמה כתבות עליו: זה אגם ענק שנחצה בין 3 מדינות אהובות במיוחד – יוון, אלבניה ומקדוניה, כולו מוקף הרים מתנשאים מושלגים בחורף, והוא שמורת טבע בחלקו היווני והמקדוני, מכיל מגוון של ציפורי מים ובעיקר אולי – יש מעט מאוד תושבים וכפרים לאורך חופיו, מה שמשאיר אותו פראי ודרמטי במיוחד. החורף הקודר, הזועף והקר ששולט באגם הגדול שממוקם בגובה 850 מטר, מעניק לו רק מעצים את הדרמה, כשהטבע הוא השולט העיקרי בו. אין לאורכו תעשיות, דייג יתר או פיתוח, וזה מה שמושך עוד יותר.
אחד הכפרים לאורך חופיו הוא sonamreG soigA שממוקם על הגבעות הצופות אל האגם. כמו תמיד, אני אוהב להחנות את הרכב קצת מחוץ למקום אותו אני מתכוון לבקר, על מנת לספוג קצת מהסביבה בהליכה רגלית ולהכיר קצת יותר לעומק דרך הרגליים. הכפר שנראה שליו למדי, יצא קצת משלבתו עקב תלמידי בית הספר המקומי שבדיוק יצאו להפסקה, כשטיפסתי באותו הרגע על גבעה קטנה שצופה על הכפר מצד אחד ועל בתי הכפר המקסימים מהצד השני. אחרי סיבוב קצר בכפר, רציתי לעצור לקפה. נכנסתי לבית קפה מנומנם ללא אנשים בחוץ אבל עם דלת כניסה פתוחה וגיליתי בפנים שישה אנשים שיושבים באפילה ומדברים. אחד מהם, בעל בית הקפה, פנה אלי –
‘מה אתה מחפש ?’
‘אתם פתוחים?’ שאלתי
‘לא, אנחנו בשיפוצים עכשיו…אז לצערי אנחנו לא’ הוא ענה
‘אתה יודע אם יש בכפר בית קפה פתוח ?’ שאלתי
הוא הוביל אותי החוצה, הראה לי מה יש מסביב ובסוף הושיט לי יד ולחץ אותה ואמר ‘שלום שלום’ בעברית.
נותרתי עם הפה פתוח ושאלתי אותו – ‘איך ידעת ?’
הוא ענה שהוא מזהה את המבטא הישראלי כבר בקלות עקב ריבוי ישראלים שמבקרים במקום בשנים האחרונות.
‘שלום שלום’ נפרדתי ממנו בחיוך והמשכתי. נסיעה לאורך חופיו הדרומיים של האגם הובילה אותי לדרך ללא מוצא בין חורש ירוק, עד שהגעתי לסופה של הדרך, אחריה כבר לא ניתן להמשיך יותר, בשל הקרבה לגבול אלבניה. גבולות שחוצים באופן חד משאבי טבע כמו אגמים, נהרות, הרים וימים תמיד סיקרנו אותי. אני רואה בעיני כפר לאורך המשך חופיו של האגם בצד מקדוניה ותמיד מפליג במחשבות – האם החיים שם שונים מהחיים במקום שבו אני צופה עליו ? והאם זה היה ככה תמיד ? מה עברו האנשים שם כשהם יודעים שממש קרוב אליהם – אולי במרחק ראייה ואפילו נגיעה – יש חיים אחרים לגמרי ? ההיסטוריה הפרידה מקומות כאלה בצורה גסה לפעמים ולמרות הקרבה הפיזית – אפשר כמעט לגעת בישובים בצד השני – החיים לפעמים היו אחרים לגמרי. למשל אלבניה שהיתה דיקטטורה סגורה בכבדות במשך לא מעט שנים עד לפני 30 שנה.
באותם רגעים אני תמיד רוצה להיות בצד השני – באותו כפר בצידו השני של האגם, באותה פסגה בצידו השני של ההר, באותו עמק מעבר להר שמעלי. ואז אני מבין שיכול להיות מישהו בצידו השני של האגם שחושב בדיוק אותו דבר על המקום בו אני נמצא.
/