כשאומרים לך 'לא' – יכול לצאת מזה משהו טוב ?
טיול לבוסניה – פרק 2
איזה יום…. מסוג הימים שאתה יודע איך הם מתחילים אבל ממש יכול לשער איך הם יסתיימו.
התעוררתי מוקדם, נפרדתי מהמשפחה הסרבית ומהנכד הקטן בן ה-6 שאמר לאבא שלו בחיוך שהוא רוצה לישון איתי בחדר ויצאתי לכיוון הפארק הלאומי aksejtuS, גם בשטח akspreS akilbupeR. מזג האוויר היה קודר, מעונן וגשום. הפארק מפורסם וגדול עם המון מסלולי טיול, הרים, יערות, נחלים וכל מה שיכול להשאיר אותך עם הפה פעור. הגעתי לקומפלקס של מרכז המבקרים, מלון, מסעדה, ועוד, שנראה באותו היום ממש ריק. בפתח המלון עמד בחור ושאלתי אותו לגבי מסלולים שרציתי לעשות. 'את המסלול הזה אתה לא יכול לעשות כי הדרך חסומה בשלג שרק ירד לפני שבוע', 'לתצפית הזאת אתה לא יכול לעלות כי היום גשום וערפילי', 'ולמקום ההוא אתה לא יכול ללכת כי אין לך ציוד מתאים' והמשפטים האלה חזרו על עצמם עוד ועוד. הבנתי שממנו אני אקבל רק תשובות של מה שאני לא יכול לעשות ולא מה אני כן יכול לעשות. ואז הוא אמר 'חכה רגע', נעלם וחזר אחרי דקה ואמר 'יש לך מזל, הנהג שלנו יוצא תיכף להביא קבוצה שנוסעים לתצפית, הוא רק מסיים את ארוחת הבוקר'. איך שהוא מסיים את המשפט, יוצא הנהג מהדלת של חדר האוכל והבחור אמר לי 'סע איתו לקבוצה עם המדריך- זה ממש קרוב'. נסענו 500 מטר למרכז המבקרים. שם הסתבר שהקבוצה זה זוג תיירים והמדריך, שכבר היה רגל וחצי במיניבוס, אמר שזה עולה כה וככה והם הולכים לעשות מסלול של 9 ק'מ ואני צריך להחליט מייד אם לבוא. מכיוון שירד גשם, לא התחשק לי ללכת 9 ק'מ ככה אז ויתרתי. חזרתי חזרה לרכב דרך האנדרטה העצומה של הפארק. חשבתי מה לעשות ואז ראיתי במפה שיש מקום שנקרא tsoM vopoP באיזור . tsoM ברוסית וסרבית זה גשר. חשבתי ללכת לראות. גוגל הוביל אותי לדרך עפר – נסיעה של 2.5 ק'מ. קלאסי להליכה ברגל. החנתי את הרכב והתחלתי ללכת, בשביל עפר – עובר בכפר אחד וממשיך בתוך יער גדול. הגשם אט אט התחזק ואני נספגתי כולי במים, ואז הגעתי לגשר – או איפה שהיה אמיר להיות הגשר לפי המפה בגוגל, ובמציאות לא היה שם כלום. סתם נקודה באמצע היער. הייתי כולי רטוב ומיוזע מאוד בגלל העלייה. שנייה לפני שבאתי לחזור עבר רכב וואן עם 8 חוטבי עצים סרבים. הם עצרו לי ועליתי לרכב, שנסע לכיוון הכפר שבו חניתי. הם היו במצב רוח מעולה, צחקו מאוד, נתנו לי לשתות יין שהם הכינו עם קולה שהיה ממש טעים והתעקשו שאשתה את כל הבקבוק (אמרתי להם תודה רבה, רק שאני נוהג), שאלו אם כבר עשיתי סקס היום (לא) ולא הפסיקו למלא לי את הידיים בממתקי ג'לי (שאני ממש לא אוהב). זאת היתה נסיעה קצרה ונהדרת. אחרי 5 דקות הגענו לרכב שלי והם הורידו אותי, הודתי להם, והם המשיכו. משם נסעתי לבית קפה קרוב להתחמם עם קפה והמלצות הסבירה לי איך להגיע ל-tsoM vopoP. דרך העפר הובילה ליער ולצד נהר ה-anirD השוצף. נסעתי והחנתי את הרכב לצד מחצבה נטושה והתחלתי ללכת לצד הנהר בתוך היער. הגשם הפסיק והשמיים התבהרו מעט. שמעו רק את הציפורים והמים. לאורך כל הדרך הצטרפו נחלים קטנים לנהר הגדול. חציתי את אחד הנחלים ופתאום ראיתי נענע גדלה בנחל. קטפתי והכנסתי לבקבוק שתייה. המשכתי עד גשר אחד נחמד ואז עוד אחד עד שהרגשתי ממש רעב וחזרתי חזרה לרכב. ברגע שחזרתי לרכב, התחיל מבול. איזה מזל.
.
נסעתי לכיוון דרום, עדיין ב-Republika Serpska. הנוף מקסים – מזכיר את שוויץ או צפון איטליה – הרים משני צדדי הכביש, עמק צר, נהר שוצף, הכל מכוסה יערות. המון מקומות לעצור בהם. מקסים. בדרך הגעתי לעיירה סרבית מנומנמת ושם מצאתי מסעדה שעושה רושם שכל צעירי העיירה היו בה. היו בתפריט הרבה מנות שנראו צמחוניות אבל המלצר, שלא ידע הרבה אנגלית ועוד פחות לגבי צמחונות, קרא לברמנית. הגיעה בלונדינית יפיפיה וגבוהה. היא קצת יותר ידעה – גם אנגלית וגם מה זה צמחוני. הזמנתי פיצה מרגריטה, סלט יווני וקולה זירו ב-17 שקל. אחרי שסיימתי, חזרתי לרכב, התחלתי לנסוע ופתאום הרגשתי שההגה מושך חזק שמאלה. ישר קלטתי שזה פנצ'ר, איזה בעסה. גיליתי שאין בכלל צמיג רזרבי ברכב, אני באמצע עיירה בשום מקום, ואין כמעט אף אחד ברחוב. פתאום קלטתי את המלצר מהמסעדה הולך שם. עצרתי לידו והראתי לו את הצמיג. הוא כתב לי בתרגום שהיום יום חג ואף אחד לא עובד. איזה אכזבה. ואז הוא התקשר למישהו וידבר איתו, ואמר לי שעוד כמה דקות יגיע מישהו, והלך. אחרי כמה דקות הגיע בחור אחר, שגם לא דיבר אנגלית. הוא קרא לעוד בחור, מוסכניק, שהגיע ולשמחתי היה ממש נחמד. בהתחלה הוא אמר שאולי צריך צמיג חדש. נסענו אליו למוסך, הוא אמר שברפובליקה הסרבית גרים מוסלמים עם נוצרים והם ביחסים מעולים, יש לו חברים מוסלמים, ושבקיץ – מיוני ועד ספטמבר, אלפי תיירים עוברים בעיירה ויש לי המון עבודה כי הוא הפנצ'רייה היחידה בעיירה ומתקשרים אליו ב-2 או 4 בלילה לתקן צמיגים. היה נהדר לדבר איתו, הוא לקח רק 10 יורו (!) על התיקון ונתן לי את הטלפון שלו למקרה שיהיה צורך.
המשכתי בנסיעה לכיוון הכפר Balagaj בבוסניה, שרציתי לראות. הנוף השתנה קצת – מישורים רחבים ירוקים של דשא שנחלים בצורת נחש מתפתל חוצים אותם, גבעות בזלת רחבות עם מעט עצים, נחלים רדודים עם עצים מיוחדים שצומחים במרכזם – נוף נפלא שקשה להכיל תוך כדי נסיעה ודורש עיכול. הדרך היתה כל כך יפה, שעצרתי כל כמה דקות לצלם עד שהבנתי שזה לא ייגמר ככה. קשה לתאר את היופי עד הסוף.
בדרך לכפר ראיתי שלט למערה. השעה היתה כבר לקראת ערב והיום עמד להסתיים. מהדרך הראשית יצאה דרך עפר למערה – 500 מטר. טיפסתי ברגל מהחנייה. הגעתי אחרי 500 מטר לכפר קטנטן, סביב 10 בתים, שנראה נטוש כי אף אחד לא היה שם ולא היו מכוניות או עשן מהארובות. פתאום, בבית האחרון, ראיתי זקנה עובדת בחצר. שאלתי אותה והיא התחילה לענות לי בסרבית- תלך לשם, תעלה, תרד, 500 מטר, תחזור, תפנה ימינה, שמאלה. לא עזר שאמרתי לה שאני מדבר אנגלית. היה נראה לי שהיא לא יצאה מהכפר שנים ואולי עדיין חושבת שאנחנו ביוגוסלביה.
בסוף נפרדנו. חזרתי לרכב והמשכתי לכפר. פתאום, בבת אחת, הנוף ההררי נפתח לעמק ענק מכוסה בשכבת עננים שנחה מעליו, שבמרכזו הכפר. זהו, הגעתי לכפר. פחות מ-24 עם חוויות נהדרות, שלפעמים מרגישות שבעצם אלה היה זה סיפור אחד ארוך ומתמשך.
.
/